ביאור שטיינזלץ על יבמות ח׳

« ביאור שטיינזלץ על יבמות ז׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על יבמות ט׳ ע״א »

1 תִּינַח הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי. דְּמִגּוֹ דְּאִישְׁתְּרִי אִיסּוּר אֵשֶׁת אָח — אִישְׁתְּרִי נָמֵי אִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה.

2 אֶלָּא נָשָׂא חַי, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא מֵת — אִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה קָדֵים.

3 וַאֲפִילּוּ נָשָׂא מֵת נָמֵי, תִּינַח הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת, וּמֵת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי — דְּחַזְיָא לֵיהּ דְּבֵינֵי בֵּינֵי. אֶלָּא נָשָׂא מֵת, וְלֹא מֵת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי — לָא אִיחַזְיָא לֵיהּ כְּלָל.

4 מִי לָא מוֹדֵי עוּלָּא שֶׁאִם רָאָה קֶרִי בְּלֵיל שְׁמִינִי, שֶׁאֵין מַכְנִיס יָדָיו לַבְּהוֹנוֹת, שֶׁלֹּא יָצָא בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קׇרְבָּן.

5 אֶלָּא: כִּי אִיצְטְרִיךְ ״עָלֶיהָ״ — הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת, וּמֵת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי.

6 וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אָתְיָא בְּהֶיקֵּישָׁא מִדְּרַבִּי יוֹנָה. דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָה, וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר קְרָא: ״כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ״, הוּקְשׁוּ כׇּל הָעֲרָיוֹת כּוּלָּן לְאֵשֶׁת אָח: מָה אֵשֶׁת אָח — שַׁרְיָא, אַף כׇּל עֲרָיוֹת — נָמֵי שַׁרְיָין, כְּתַב רַחֲמָנָא ״עָלֶיהָ״.

7 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מִכְּדִי כֹּל עֲרָיוֹת, אִיכָּא לְאַקּוֹשִׁינְהוּ לְאֵשֶׁת אָח, וְאִיכָּא לְאַקּוֹשִׁינְהוּ לַאֲחוֹת אִשָּׁה. מַאי חָזֵית דְּאַקֵּשְׁתְּ לַאֲחוֹת אִשָּׁה? אַקְּשִׁינְהוּ לְאֵשֶׁת אָח!

8 אִיבָּעֵית אֵימָא: לְקוּלָּא וְחוּמְרָא — לְחוּמְרָא מַקְּשִׁינַן. אִיבָּעֵית אֵימָא: הָכָא תְּרֵי אִיסּוּרֵי, וְהָכָא תְּרֵי אִיסּוּרֵי — וּתְרֵי מִתְּרֵי יָלְפִינַן. אֲבָל הָכָא חֲדָא אִיסּוּרָא — וּתְרֵי מֵחֲדָא לָא יָלְפִינַן.

9 רָבָא אָמַר: עֶרְוָה לָא צְרִיכָא קְרָא, דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמֵיסַר צָרָה.

10 וְעֶרְוָה לָא צְרִיכָא קְרָא? וְהָא תַּנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא הִיא!

11 מִשּׁוּם צָרָתָהּ.

12 וְהָא קָתָנֵי: אֵין לִי אֶלָּא הֵן! מִשּׁוּם צָרוֹתֵיהֶן.

13 תָּא שְׁמַע, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְלָקַח״ ״וּלְקָחָהּ״, ״וְיִבֵּם״ ״וְיִבְּמָהּ״ — לֶאֱסוֹר צָרוֹת וַעֲרָיוֹת.

14 אֵימָא: לֶאֱסוֹר צָרוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְהָא תְּרֵי קְרָאֵי קָנָסֵיב לֵיהּ, מַאי לָאו: חַד לְעֶרְוָה וְחַד לְצָרָה?

15 לָא, אִידִי וְאִידִי לְצָרָה: חַד לְמֵיסַר צָרָה בִּמְקוֹם מִצְוָה, וְחַד לְמִישְׁרֵי צָרָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה.

16 מַאי טַעְמָא — ״וְיִבֵּם״ ״וְיִבְּמָהּ״: בִּמְקוֹם יִיבּוּם הוּא דַּאֲסִירָא צָרָה, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם יִיבּוּם — שַׁרְיָא צָרָה.

17 אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן. וְאִילּוּ ״פְּטוּרוֹת וּפוֹטְרוֹת״ לָא קָתָנֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.

18 וּמַאי שְׁנָא עֶרְוָה דְּלָא צְרִיכָא קְרָא — דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת? צָרָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי קְרָא — מִשּׁוּם דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת!

19 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר בִּיבִי מָר לְרָבִינָא: הָכִי קָאָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: צָרָה נָמֵי לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא

20 לְמִישְׁרֵי צָרָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. מַאי טַעְמָא — אָמַר קָרָא ״עָלֶיהָ״: בִּמְקוֹם ״עָלֶיהָ״ הוּא דַּאֲסִירָא, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם עָלֶיהָ — שַׁרְיָא.

21 אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרָבָא: אֵימָא עֶרְוָה גּוּפֵיהּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה תִּישְׁתְּרֵי! וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? בִּמְקוֹם מִצְוָה אֲסִירָא — שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה שַׁרְיָא?!

22 אֲמַר לֵיהּ: צָרָה תּוֹכִיחַ, דְּבִמְקוֹם מִצְוָה אֲסִירָא וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה שַׁרְיָא! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״בְּחַיֶּיהָ״ — כֹּל שֶׁבְּחַיֶּיהָ.

23 הַאי ״בְּחַיֶּיהָ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי לְאַחַר מִיתָה! הָהִיא מִ״וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ״ נָפְקָא.

24 אִי מִ״וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ״, הֲוָה אָמֵינָא: נִתְגָּרְשָׁה — שַׁרְיָא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּחַיֶּיהָ״ — כֹּל שֶׁבְּחַיֶּיהָ, דְּאַף עַל גַּב דְּנִתְגָּרְשָׁה לֹא!

25 אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי. כְּתִיב: ״אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרוֹר״, וּכְתִיב: ״לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ״, דַּחֲדָא מַשְׁמַע. הָא כֵּיצַד? בִּמְקוֹם מִצְוָה — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה — הִיא אֲסוּרָה וְצָרָתָהּ מוּתֶּרֶת.

26 אֵיפוֹךְ אֲנָא: בִּמְקוֹם מִצְוָה — הִיא אֲסוּרָה וְצָרָתָהּ מוּתֶּרֶת, וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. אִם כֵּן, לֹא יֵאָמֵר ״עָלֶיהָ״.

27 אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: מִמַּאי דְּהַאי ״עָלֶיהָ״ לְאִיסּוּרָא, דִּלְמָא לְהֶתֵּירָא, וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: ״אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרוֹר״, לֹא הִיא וְלֹא צָרָתָהּ — שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם ״עָלֶיהָ״, אֲבָל בִּמְקוֹם ״עָלֶיהָ״ — שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת.

28 אִם כֵּן, ״לְגַלּוֹת עֶרְוָה״ דַּחֲדָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי בִּמְקוֹם מִצְוָה — שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת, אִי שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת?!

29 גּוּפָא. רַבִּי אוֹמֵר: ״וְלָקַח״ ״וּלְקָחָהּ״, ״וְיִבֵּם״ ״וְיִבְּמָהּ״, לֶאֱסוֹר צָרוֹת וַעֲרָיוֹת. מִידֵי ״צָרוֹת״ כְּתִיבָא הָכָא? וְעוֹד: צָרוֹת מִ״לִּצְרוֹר״ נָפְקָא!

30 ״לִצְרוֹר״ מַפֵּיק לֵיהּ רַבִּי לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

31 צָרָה הָכָא כְּתִיב? הָכִי קָאָמַר: אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״וְלָקַח״, מַאי ״וּלְקָחָהּ״ — כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא תְּרֵי לִקּוּחִין, דְּאִי בָּעֵי נָסֵיב הַאי וְאִי בָּעֵי נָסֵיב הַאי — שַׁרְיָא. וְאִי לָא — תַּרְוַיְיהוּ אֲסִירִין.

32 ״וְיִבְּמָהּ״ — בִּמְקוֹם יִיבּוּם הוּא דַּאֲסִירָא צָרָה, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם יִיבּוּם — שַׁרְיָא צָרָה. וְרַבָּנַן, הַאי ״וּלְקָחָהּ״ — מַאי עָבְדִי לֵיהּ?

33 מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: ״וּלְקָחָהּ״ — מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרְשָׁה בְּגֵט וּמַחְזִירָהּ. ״וְיִבְּמָהּ״ — עַל כׇּרְחָהּ.

34 וְרַבִּי? דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא — מִ״לְּאִשָּׁה״ נָפְקָא, עַל כׇּרְחָהּ — מִ״יְּבָמָה יָבֹא עָלֶיהָ״ נָפְקָא.

35 וְרַבִּי, הַאי ״עָלֶיהָ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אֵין חַיָּיבִין בֵּית דִּין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. וְכֵן הַמָּשִׁיחַ.

פירוש ביאור שטיינזלץ על יבמות ח׳

1 תינח נניח היכא היכן, כאשר נשא מת ואחר כך נשא חי, שהאח שמת נשא קודם אחת מן האחיות ונאסרה על אחיו היבם איפוא משום אשת אח, ואחר כך נשא אחיו את אחותה, וחזרה ונאסרה משום אחות אשה. ואז אפשר לומר דמגו דאישתרי שמתוך שהותר האיסור הראשון של אשת אח בשל מצות הייבום — אישתרי נמי הותר גם כן איסור אחות אשה.

2 אלא, אם היה זה מקרה אחר, שקודם נשא האח החי את אשתו, ואחר כך נשא האח שמת את אחותה, נמצא שאיסור אחות אשה קדים קדם וחל עליו, שהרי תחילה היתה אותה אשה אסורה עליו משום שהיא אחות אשתו, וכשנשאה אחיו חל עליה איסור נוסף, שהיא גם אשת האח, ואז, גם כאשר הותר האיסור השני במות האח בלי בנים, האיסור הראשון נשאר במקומו.

3 ועוד: אפילו במקרה שנשא האח המת תחילה את אחת האחיות נמי גם כן תינח היכא נניח, היכן כאשר נשא האח שמת את האשה ומת, ואחר כך נשא חי את אחותה, שאפשר היה לומר שאשת האח המת חזיא ליה דביני ביני ראויה לו בינתים, שהרי לפני שנשא את אחותה, היתה אשת אחיו המת מותרת לו משום מצות ייבום, ואז אפשר היה לומר שלא יחול עליו גם האיסור השני. אלא אם נשא האח שמת תחילה, ולא מת עדיין, ואחר כך עוד בחייו נשא האח החי את אחותה, אם כן לא איחזיא נראתה, לא נעשתה ראויה ליה לו כלל, שהרי לא היה פרק זמן כלשהו שבו היתה מותרת לו, וראיה לשיקול זה:

4 מי האם לא מודי מודה עולא שאם ראה המצורע קרי בליל שמיני, לא ביום השמיני עצמו אלא בלילה שלפניו, שאין מכניס ידיו לבהונות, שצריך להכניסן כדי שיתנו עליהם דם ושמן ויטהרו אותו, ואינו מכניסן משום שהוא טמא טומאת קרי, שלא יצא עדיין מטומאת הצרעת בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, שהרי לא היה עדיין זמן שהיה אותו אדם ראוי להביא קרבן ולצאת מצרעתו, משום שעוד בליל שמיני, לפני שהגיע הזמן להקריב קרבן בשעות היום ביום השמיני, היה כבר טמא טומאה אחרת, וכיון שלא הותר לו להיכנס למקדש בטומאה אפילו שעה אחת, אין אומרים שיקול זה של "הואיל והותר הותר". ואם כן, אף כאן אין חיזוק לסברה להתיר איסור ערוה ליבם.

5 אלא יש לתקן מעט את הדברים שאמרנו, ולהבינם כך: כי איצטריך כאשר נצרכה המלה "עליה" שממנה למדנו איסור אחות אשתו בייבום — הרי זה היכא היכן, כאשר נשא תחילה האח שמת, ומת, ואחר כך נשא האח החי את אחותה, שאז היתה אשת אחיו מותרת לו שעה אחת, ואפשר היה לומר כיון שהותרה הותרה, ולכן צריך היה לכתוב "עליה" כדי לאוסרה.

6 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור שההנחה שאפשר לייבם גם כשיש איסור ערוה אתיא בהיקישא היתה באה מכוח ההיקש של ר' יונה. שאמר ר' יונה, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב הונא בריה בנו של רב יהושע, אמר קרא הכתוב: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו" ויקרא יח, כט, באותו פסוק הוקשו הושוו כל העריות כולן לאשת אח, ולכן היינו יכולים לומר: מה אשת אח שריא מותרת לייבום, אף כל עריות נמי שריין גם כן מותרות, על כן כתב רחמנא כתבה התורה "עליה".

7 כנגד ראיה זו אמר ליה לו רב אחא מדפתי לרבינא: מכדי הרי כל העריות איכא לאקושינהו יש מקום להשוות אותן לאשת אח ולהתירן לייבום ואיכא לאקושינהו ויש מקום להשוות אותן לאחות אשה ולאסור, מאי חזית דאקשת מה ראית שהקשת, השווית אותן לאחות אשה? אקשינהו הקש אותן לאשת אח! ושמא נאמר שמן ההדגשה "עליה" לא נלמד מאחות אשה ולאסור בכל מקרה, אלא להיפך: מ"עליה" שנאמר בייבום נלמד שהייבום מותר אפילו באחות אשה, וכן בכל העריות!

8 ומתרצים: איבעית אימא אם תרצה אמור טעם זה: אם יש לבחור בין שתי אפשרויות להבין משמעותו של היקש האחת לקולא להקל והאחרת לחומרא להחמיר — לחומרא מקשינן להחמיר אנחנו משווים ולא להקל. איבעית אימא אם תרצה אמור טעם זה: הכא תרי איסורי כאן יש שני איסורים, איסור אשת אח ואיסור אחות אשה, והכא תרי איסורי וכאן בשאר עריות יש שני איסורים ותרי מתרי ילפינן ושנים משנים אנו למדים אבל הכא חדא איסורא כאן, בייבום רגיל, יש רק איסור אחד של אשת אח, ותרי מחדא לא ילפינן ושנים מאחד אין אנו למדים.

9 רבא אמר: מעיקרו של דבר יש לפרש את מדרש ההלכה בדרך אחרת: ערוה עצמה לא צריכא קרא אינה צריכה כתוב כדי ללמד שאין לייבם אותה, משום שאין מצות עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת. אלא, כי איצטריך קרא כאשר נצרך הכתוב הרי זה למיסר לאסור את הצרה, מאחר שהצרה איננה אסורה על היבם משום ערוה, והייתור "עליה" לא נאמר אלא כדי לאסור את הצרה.

10 ושואלים: וכי סבור התנא כי ערוה לא צריכא קרא איננה צריכה כתוב? והא תניא והרי שנינו באותה ברייתא: אין לי אלא היא, צרתה מניין? ומשמע שגם לגבי הערוה עצמה צריך לימוד!

11 ומשיבים: משום צרתה, מה שאמרו "אין לי אלא היא" לא נלמד ממקרא זה, ולא נאמר אלא כדי לקשור לאותו ענין את הצרה.

12 ומקשים עוד: והא קתני והרי שנה בברייתא: אין לי אלא הן האחיות הפטורות מן הייבום, משמע שהלימוד הוא ביחס להן! ודוחים שוב: אף כאן לא אמרו זאת אלא משום צרותיהן.

13 ומציעים: תא שמע בוא ושמע הוכחה לסתור את דברי רבא מברייתא אחרת: רבי אומר ראיה אחרת לענין זה של איסור ערוה וצרה, נאמר בכתוב: "ולקחה לו לאשה וייבמה" דברים כה, ה, כיון שלא נאמר "ולקח" אלא "ולקחה" משמע לקח אותה דווקא, לצמצם: זו ולא אחרת שיש בה איסור, וכן לא נאמר "ויבם" סתם אלא "ויבמה" = ייבם אותה, לומר: את זו ולא אחרת, הרי זה בא לאסור צרות ועריות. ומכאן אנו למדים שאף איסור עריות צריך לימוד מיוחד!

14 ומתרצים: אימא אמור בתיקון לשון קצת: לאסור צרות של עריות, ולא עריות עצמן. ומקשים: והא תרי קראי קנסיב ליה והרי שני פסוקים הביא לו לראיה, "ולקחה" "ויבמה", מאי לאו האם לא משום שצריך חד פסוק אחד ללמד לגבי ערוה וחד ופסוק אחד ללמד לגבי צרה?

15 ודוחים: לא, אידי ואידי זה וזה, שני הפסוקים ללמד לגבי צרה באו, וצריכים שני פסוקים מטעם זה: חד למיסר אחד מהם בא לאסור צרה במקום מצוה, לומר שצרת ערוה במקום שבו קיימת מצות ייבום — אסורה עליו. וחד למישרי ואחד להתיר צרה שלא במקום מצוה. שאם אשה היא צרה לאחת העריות האסורות על אדם — רשאי הוא לשאת אותה לאחר מות בעלה, שאין איסור זה של צרת ערוה אלא במקום שחלה מצות ייבום, כלומר, באשת אח.

16 מאי טעמא ומה טעם הדבר — כך הוא דקדוק לשון הפסוק, שהיה יכול לכתוב: "ויבם" וכתב בהדגשה "ויבמה" — משמע: במקום ייבום הוא דאסירא שאסורה צרה, שלא במקום ייבום — שריא מותרת צרה.

17 אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא משנתנו גם כן מדוייקת, אם מדקדקים בלשונה, כשיטה זו של רבא. דקתני ששנה בה: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. ואילו "פטורות ופוטרות" לא קתני שנה, משמע שעצם פטורן של הנשים שהן עריות אינו צריך ללימוד מיוחד, כי אין בו חידוש, ועיקר החידוש הוא בכך שהן פוטרות את צרותיהן, ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

18 ושואלים: אם כך, ומאי שנא ומה שונה, מדוע דווקא ערוה דלא צריכא קרא שאיננה צריכה כתוב מיוחד — משום הנימוק שאמרת שאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת, אם כן צרה נמי גם כן לא תיבעי קרא תצטרך כתוב נוסף משום אותו טעם — שאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת, שהרי מלשון הכתוב "לצרור" למדים אנחנו שצרת אחות אשה אסורה כמו אחות אשה עצמה!

19 אמר ליה לו רב אחא בר ביבי מר לרבינא: הכי קאמרינן משמיה כך אומרים אנחנו משמו של רבא: בשביל צרה נמי גם כן לא איצטריך קרא נצרך כתוב וכפי שאמרנו בערוה עצמה, שהרי גם בה יש כרת, ואין עשה של ייבום דוחה אותה. כי איצטריך קרא כאשר נצרך הכתוב

20 למישרי להתיר צרה שלא במקום מצוה. מאי טעמא מה טעם הדבר, כלומר, איך אנחנו לומדים דבר זה — אמר קרא הכתוב "עליה", לומר: במקום "עליה", במקום שחל חיוב של "יבמה יבוא עליה", הוא דאסירא שאסורה הצרה, אבל שלא במקום "עליה", כשאין מצות "יבמה יבא עליה" — שריא מותרת הצרה.

21 אמר ליה לו רמי בר חמא לרבא: אם מפרשים את "עליה", הכתוב בדין אחות אשה, רק במקום ייבום, אימא אמור שערוה גופה עצמה שלא במקום מצוה תישתרי תהיה מותרת, ונפרש שכל איסורי העריות נאמרו רק במקום ייבום! אמר לו רבא: ולאו והאם לא קל וחומר הוא? אם במקום מצוה אסירא אסורה הערוה — שלא במקום מצוה שריא תהיה מותרת?!

22 אמר ליה לו: זו איננה הוכחה, שהרי צרה עצמה תוכיח, שאין משתמשים בקל וחומר זה, שהרי במקום מצוה אסירא היא אסורה ושלא במקום מצוה שריא היא מותרת! אמר ליה לו רבא לרמי בר חמא: עליך כלומר, כנגד טענה זו אמר קרא הכתוב "לגלות ערותה עליה בחייה" ויקרא יח, יח, לומר: כל שבחייה היא ערוה לו — הריהי אסורה, גם שלא במקום מצוה.

23 ומקשים: האי כתוב זה "בחייה" מיבעי ליה למעוטי צריך אותו כפשוטו למעט לאחר מיתה, שאחות אשה אסורה רק כאשר האחות שהיתה נשואה לו חיה עדיין, אבל לאחר מיתתה מותרת לו האחות! ומשיבים: ההלכה ההיא שמותרת לאחר מיתה מ"ואשה אל אחתה לא תקח" שם נפקא יוצא הדבר, כי כאשר אחת מהן מתה שוב אין כאן "אשה אל אחותה".

24 ומקשים: אי אם מ"ואשה אל אחתה" הוה אמינא הייתי אומר אף אם נתגרשה שריא מותרת, על כן תלמוד לומר: "בחייה" — כל שבחייה, דאף על גב שאף על פי שנתגרשה, היא לא מותרת כל זמן שהיא בחייה!

25 אלא אמר רב הונא בר תחליפא משמיה משמו של רבא, יש לומר באופן שונה: תרי קראי כתיבי שני כתובים נאמרו, כלומר, בכתוב נזכרים שני עניינים נבדלים: כתיב נאמר: "אשה אל אחתה לא תקח לצרר" שם, ומלשון הכתוב יוצא ששתי הנשים הצרות אסורות, וכתיב ונאמר: "לגלות ערותה", בלשון יחיד דחדא שבאחת משמע שדיבר הכתוב, ולא בשתיהן. הא הרי כיצד ניישב סתירה זו? — במקום מצוה של ייבום שתיהן אסורות גם הערוה וגם הצרה, ושלא במקום מצוה — היא אסורה וצרתה מותרת.

26 ומקשים: איפוך אנא אהפוך אני ואומר להיפך: במקום מצוה — היא אסורה וצרתה מותרת, ושלא במקום מצוה שתיהן אסורות. ומשיבים: אם כן לא יאמר כלל "עליה", שהמלה היתירה "עליה" באה ללמד כי האיסור של צרה הוא רק במקום של "יבמה יבוא עליה".

27 אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא: ממאי דהאי ממה, מניין, יודעים אנו שמלה זו "עליה" באה לאיסורא לאיסור וכוונתה אף על פי שיש חובה של "יבמה יבוא עליה" מכל מקום אחות אשה אסורה, דלמא להתירא שמא להיתר היא באה, והכי קאמר רחמנא וכך אמרה, נתכוונה, התורה: "אשה אל אחתה לא תקח לצרר" משמע: לא היא ולא צרתה, אימתי — שלא במקום "עליה", כאשר אין חיוב של "יבמה יבוא עליה", אבל במקום "עליה" שיש חובת ייבום — שתיהן מותרות.

28 אמר לו: אם כן "לגלות ערוה" דחדא היכי משכחת לה של אחת מהן איך אתה מוצא? שהרי ממה שדיבר הכתוב בלשון יחיד נלמד שיש מקרה שרק אחת מהן אסורה, ולפי הנחה זו, אי אם במקום מצוה — הלא שתיהן מותרות, אי אם שלא במקום מצוה — הלא שתיהן אסורות?! ועל כן יש לומר כפי שאמרנו, שצרה אסורה רק במקום מצות ייבום.

29 תוך בירור מדרש הכתוב מלשון "עליה" הוזכרה גם שיטת המדרש האחרת, של רבי, ועכשיו באים לדון בה לגופא. רבי אומר: לא נאמר "ולקח" אלא "ולקחה", לא נאמר "ויבם" אלא "ויבמה", הרי זה בא לאסור צרות ועריות. ותוהים: מידי וכי "צרות" כתיבא הכא כתובות כאן? כלומר, מה קשר בין לשון הכתוב הזה לענין הצרות, שהרי הפסוק איננו נוגע כלל בנושא זה! ועוד: איסור צרות מהמלה "לצרור" נפקא הוא יוצא, נלמד ולא ממה שנאמר כאן!

30 ומשיבים: המלה "לצרור" מפיק ליה מוציא אותה רבי ללמוד דבר אחר, לכ מו שאמר ר' שמעון. שלדעת ר' שמעון פטור שתי אחיות מייבום הוא לא רק כאשר אחת מהן נשואה לו, אלא גם אם נפלו לפניו לייבום שתי אחיות שהיו נשואות קודם לשני אחיו. שאף הזיקה לייבום מחשיבתן כאילו היו כבר צרות זו לזו. ואיסור זה נלמד מהמלה "לצרור", לומר שהן צרות זו לזו, אף בזיקה בלבד,

31 ומה ששאלנו וכי צרה הכא כתיב כאן כתובה? יש לומר שיש רמז לדבר במקרא, והכי קאמר וכך אמר: אם כן שלא לפטור את הצרות בא הכתוב, לימא קרא שיאמר הכתוב רק "ולקח", מאי מה פירוש "ולקחה" — למעט: אחת ולא שתים, וכך יש להבין: בכל מקרה, היכא דאיכא תרי היכן שיש שני לקוחין, כלומר, שיש לו ברירה לשאת אחת משתי הנשים שנפלו לפניו, ובאופן דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שאם רוצה נושא את זו ואם רוצה נושא את זו, הרי שריא מותרת כל אחת מהן. ואי ואם לא, שאין לו ברירה ויכול לשאת רק את אחת מהן, כגון שאחת מהן ערוה עליו — תרוייהו אסירין שתיהן אסורות, שגם צרתה אסורה.

32 ומה שנאמר "ויבמה", בא ללמד: במקום ייבום הוא דאסירא שאסורה צרה, שלא במקום ייבום שריא מותרת צרה. ושואלים: ורבנן וחכמים שאינם דורשים מלה זו, האי ההדגשה הזו של "ולקחה" מאי עבדי ליה מה הם עושים בה? שהלא היה יכול לכתוב רק "ולקח"!

33 ומשיבים: מיבעי להו צריכים הם אותה לכ מו שאמר ר' יוסי בר חנינא. שאמר ר' יוסי בר חנינא: נאמר "ולקחה", ומשמעו, שלוקח, נושא, אותה והריהי מאז אשתו לכל דבר, מלמד שמגרשה בגט אחרי שייבם אותה ואינו פוטרה על ידי חליצה, ואף מחזירה ונושא אותה שוב אם רצה. שנוהג בה כאשתו לכל דבר, ואין חלה עוד עליה חובת הייבום, ולא איסור אשת אח. ומה שנאמר "ויבמה" פירושו לדעת חכמים: על כרחה. כי קידושין בכלל אינם תופסים אלא מדעתה של האשה, אבל הייבום יכול להיות בעל כרחה.

34 ושואלים: ורבי, מהיכן למד הוא הלכות מקובלות אלה? ומשיבים: אותה הלכה של ר' יוסי בר חנינא כי היבמה היא כאשתו, ויכול לגרשה ולהחזירה — מ"לאשה" נפקא יוצאת לו, שנאמר: "ולקחה לו לאשה", משמע שתהיה לו לאשה לכל דבר, ככל אשה אחרת. וההלכה שיכול ליבמה על כרחה — מ"יבמה יבא עליה" נפקא יוצאת, נלמדת לו, שמשמעו: בכל דרך ובכל אופן.

35 ושואלים: ורבי, האי הייתור הזה "עליה" מאי עביד ליה מה עושה הוא בו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא בענין אחר: שאמרו חכמים אין חייבין בית דין להביא פר חטאת פר העלם דבר של ציבור על מה שהורו בטעות ועשו הציבור כהוראתם, אלא על שהתירו בטעות דבר שחייבים על זדונו אם עשו אותו בזדון כרת, ועל שגגתו אם עשו אותו בשגגה חייבים קרבן חטאת. וכן המשיח הכהן הגדול שגם הוא מביא פר העלם דבר, אינו מביא אלא אם כן נעלם ממנו דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

« ביאור שטיינזלץ על יבמות ז׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על יבמות ט׳ ע״א »